דמיטרי אוסטרובסקי
ולכן צריך להציע משהו חדש לגמרי – רענן, מסקרן, מפתיע ומעניין, משהו שאנשים עוד לא ראו. משהו שימשוך תשומת לבם ויגרום להם לחשוב. אפשר לעשות זאת בכמה דרכים.
להתחבר לתחושות ולסנטימנט המרכזי
לתחושתי, הסנטימנט הציבורי הדומיננטי, שחוצה כמעט את כל שכבות החברה, הוא עייפות מוחלטת מהכאוס. לא במובן הפוליטי העמוק, אלא במובן היום־יומי הפשוט ביותר: עייפות מאי-יכולת לצפות מה יקרה מחר, מחוסר היכולת לתכנן, מחוסר האפשרות פשוט לחיות בשקט. לפני הרעיונות הגבוהים, דווקא את התחושה הזו צריך להדגיש בעדינות ולהעביר בדרכים קריאטיביות שונות, כמעט ברמת הרמזים והתחושות שאנשים “קוראים” בין השורות.
אבל חשוב יותר מה אנחנו מציבים מול הכאוס הזה: ברמת התחושה – את ההפך הגמור, רוגע מוחלט, כמעט שלווה “עננית”; וברמת המסרים – יכולת לצפות מה יהיה, נורמליות ושקט.
בעיניי, זה צריך להיות בכלל אחד הצירים המרכזיים בקומוניקציות של המפלגה: לא להוסיף עוד רעש ולהצטרף לכאוס, אלא לשדר רוגע וביטחון.
להיבדל ממש,לחשוב מחוץ לקופסה ולעשות דברים מגניבים סתם
החלונות של הדירה שלי פונים לאיילון. לא מזמן ראיתי עוד שלט חוצות אחד (נדמה לי עם אייזנקוט), ונהיה לי נורא משעמם. כולם עושים שוב ושוב את אותו הדבר – אבל אולי דווקא זו הזדמנות טובה, כי כדי לבלוט לא צריך הרבה.
בעיניי, כדי באמת למשוך תשומת לב, צריך להציג את המפלגה בצורה לא קונבנציונלית, אולי אפילו קצת פרובוקטיבית – אבל כנה וישירה וללא דיבורים ריקים.
גם בפורמט הדיגיטלי אפשר לעשות דברים מגניבים ומקוריים. כל הפרטים הקטנים של חוויית המשתמש מעוררים עניין ונצרבים בזיכרון.
אפשר לעשות מיני-משחק:
או למשל להציג את הרשימה בצורה יצירתית יותר. רק רצית לדעת מי ברשימה אבל כבר ״הצבעת״ אפילו אם לא באמת התכוונת:
לדבר עם קהל יד בשפה שלהם
החלונות של הדירה שלי פונים לאיילון. לא מזמן ראיתי עוד שלט חוצות אחד (נדמה לי עם אייזנקוט), ונהיה לי נורא משעמם. כולם עושים שוב ושוב את אותו הדבר – אבל אולי דווקא זו הזדמנות טובה, כי כדי לבלוט לא צריך הרבה.
בעיניי, כדי באמת למשוך תשומת לב, צריך להציג את המפלגה בצורה לא קונבנציונלית, אולי אפילו קצת פרובוקטיבית – אבל כנה וישירה וללא דיבורים ריקים.
בקיצור אפשר לעשות עוד המון דברים ⬇️